ב- 2.1.2019 הפכתי לאמא, לתינוקת הכי מדהימה בעולם. מאז החוויה המטורפת והמעצימה ביותר בחיי ובין הנקה להנקה החלטתי לשחזר ולכתוב את סיפור לידת בתי הבכורה ארייה. מצאתי תמונות וסרטונים שהחזירו אותי לאותם ימים ושעות קסומים אך לא פשוטים בכלל שאשתף פה איתכן.  ללא ספק זה היה אימון הכושר הכי ארוך ואינטנסיבי שחוויתי בחיי. ואני שמחה לשתף אתכן…💖

רציתי מאוד לידה טבעית וללא אפידורל, כי מאוד רציתי לחוות את הלידה כמו שהטבע תכנן אותנו הנשים וגם כי הרגשתי שאני מסוגלת לעמוד בכאבים ובקשיים הכרוכים בלידה… כי אני אישה ואני מאמינה שאנחנו מסוגלות להרבה יותר ממה שנדמה לנו.
דיברתי על זה עם חברה שהיא אמא לשתיים, והיא נתנה לי את הטיפ הכי חשוב- שלא מצאתי בשום מדריך או ספר המדבר על לידה טבעית והוא-
״מאי, זה לא משנה איך תלדי, הכי חשוב בסופו של דבר זו התוצאה – את בריאה והתינוקת שלך בריאה״

לקראת הלידה עשיתי המון הכנה:
קראתי ספרים כמו ״לידה פעילה״ וספר ה״היפנובירת׳ינג״, קראתי סיפורי לידה בקבוצות פייסבוק העוסקות בנושא, הקפדתי על תנועתיות, עשיתי טיפול וואטסו במים, דמיון מודרך, נשימות ומדיטציות, הקשבתי למוסיקה שעושה לי טוב, הכנתי תכנית לידה כתובה לתת למיילדת, אפילו כתבתי לעצמי ״חזון״ של איך אני רואה את הלידה שלי לפרטי פרטים, ובנוסף לכל אלה- לקחתי בחשבון שלמרות ההכנה, יש תמיד גורם אחד שהוא אינו בשליטתי! ולכן חשוב שאבוא פתוחה וחיובית לקראת הלידה שלי- כי יש מצב שדברים לא יקרו כפי שתכננתי, ולכן הכי חשוב – אמא בריאה ותינוקת בריאה קודם כל!

הרבה חברות אמרו לי ״את בטח תתקתקי את זה מהר והיא תצא בקלות״ ומאד האמנתי בזה, אבל בפועל ״תיקתוק מהיר״ זה ממש לא היה…

הייתי בבית בערך 36 שעות עם צירים, החזקתי מעמד לא רע בכלל. רקדתי, שמרתי על תנועתיות, עשיתי מקלחות חמות, שרתי לה שתבוא אלי. הכאבים התגברו אבל חיכיתי לשלב שבו הצירים יהיו סדירים כל 4-5 דק, וזה יהיה הסימן ללכת לבי״ח.

הגעתי לבי״ח בסביבות שלוש בצהריים. הייתי בטוחה שאני הולכת לתקתק את העניינים ושארייה ממש תכף אצלי בידיים… אך במיון יולדות הבנתי שייקח עוד זמן עד שאגיע לפתיחה שתאפשר לי לעלות לחדר לידה ולכן המשכנו להסתובב בכותלי בית החולים, עליתי הרבה מדרגות, ושמרתי על תנועתיות ונשימות במטרה שזה יקדם את הלידה.

יוצאת מהבית אל בית החולים


רגע קטן של משבר…

שומרת על תנועתיות במיון יולדות

לאחר יותר מ-4 שעות במיון יולדות, סוף סוף, – ״פתיחה 4, אתם עולים לחדר לידה״.
הייתי ברגעים אלו בכאבים מחשמלים ומכיוון שלא ישנתי כבר כמעט שני לילות, נשארתי ללא כוחות נפשיים או פיזיים לשאת בזה עוד, הייתי ממש מרוקנת. אמרתי לעצמי- ״אכנס למקלחת בחדר הלידה, ואם אחרי המקלחת אין התקדמות אקח אפידורל״.

מותשת והדרך עוד ארוכה

נכנסתי למקלחת חמה לאיזה חצי שעה או יותר ולאחר המקלחת וסשן ארוך של נשימות עמוקות אל תוך הכאב, המיילדת בדקה אותי וראינו שהלידה אינה מתקדמת ושאני עדיין באותו מצב פתיחה מרגע הכניסה לחדר הלידה….
הסיבה שלא רציתי אפידורל היא כי לרוב הוא מעכב לידה ובעיקר כי אין אפשרות לנוע בחופשיות ולהתהלך בחדר… ואתן הרי מכירות אותי, אני חייבת להיות בתנועה.. יש לי קוצים תמידיים. אבל במקרה שלי כבר היה אחרי חצות, כמעט 48 שעות של צירים, הלידה כבר התעכבה מספיק זמן ומרוב כאב ועייפות גם ככה כבר לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים. הבנתי שאני חייבת להצליח לישון קצת כדי להתחזק, הבנתי שאני חייבת אפידורל בשביל זה, האמנתי שברגע שלא אחוש את הכאב ואשן קצת- הגוף שהיה כבר כ״כ מכווץ, ישתחרר ויאפשר ללידה להתקדם!

לפני אפידורל שעה 00:10

אחרי אפידורל שעה 00:40

אין ספק שיש הקלה גדולה מאד אחרי אפידורל! הצלחתי לישון כמעט שעתיים, ולחדש כוחות להמשך- אבל הלידה, עדיין במקום!  שלוש בבוקר והצוות החליט על מתן ״פיטוצין״ כדי להגביר את הצירים וע"י כך לזרז את הלידה. בסלאנג קוראים לזה ״פיצוציםםםם״, כי ככה ממש זה מרגיש.  ומכיוון שהמים לא ירדו- אז גם החליטו על פקיעת מים… האמת פחדתי, הייתי בחוסר אונים ומפוצצת בכאבים! אבל סמכתי על הצוות וכל הזמן חזרתי על המנטרה- "אני בריאה והתינוקת בריאה- הכי חשוב".

בבוקר ה-2.1 ב-6:45 התקדמנו סוף סוף לפתיחה 8. לתומי חשבתי שהקטנה שלי תכף יוצאת… ושמפתיחה 8 הכל ירוץ חלק. לא ידעתי שייקח עוד די הרבה זמן עד שהגברת תצא…
נכנסנו כבר למשמרת השלישית בחדר לידה, הצוות התחלף וגם קיבלתי מיילדת חדשה- אוולין! הוייי אווליןןןןן…
אוולין הכניסה רוח חדשה לחדר הלידה וישר הבינה שיש פה עסק עם מישהי על קוצים, שחייבת להיות בתנועה.


מלהיות ״שק תפוחי אדמה״ שרוע על המיטה, אוולין עזרה לי להתסתובב אל הברכיים כדי שאנוע קצת… באותו רגע הרגשתי שאני מינימום רקדנית בקליפ של שון פול ומצאתי את עצמי רוקדת טוורקינג על מיטה של חדר לידה 😂😜 כמו אחרי האפידורל גם הפעם הרגשתי שוב אדם חדש ושהכוחות חוזרים אליי!  אין ספק שהתנועתיות עזרה.

רקדנית בינלאומית או לא? 🙂

11:00 בבוקר, שוב יאוש! הלידה לא מתקדמת, לי עולה החום, לארייה עולה הדופק- והצוות רוצה כבר לסיים את הלידה, הוא רוצה קיסרי- ואני- בוכה, מתפללת לעוד כוחות אחרונים כדי להמנע מקיסרי. ממש לא היה בא לי על ניתוח.

אוולין אמרה לי ״נשאר משהו אחרון לעשות״ ואז הסמוראית הזו עשתה לי כל מיני תרגילים שלא יביישו שיעור איינגר יוגה של מתקדמים, היא ממש נלחמה עליי, ואני נלחמתי יחד איתה- האמנתי בה והיא בי!


התחלנו ללחוץ, יניב מחזיק לי יד אחת, חברתי הטובה גלי את היד השנייה ואוולין מרגישה את הראש של ארייה, מנחה אותי וסופרת זמן בכל לחיצה!
הרגשתי שיוצא לי עשן מהאזניים ושהעיניים יוצאות מהמקום ממש כמו בסרטים המצויירים!!!
הלידה המשיכה להתקדם לאט, הצוות לא הבין מדוע כי הרי כבר קיבלתי 4 מנות פיטוצין, הצירים חזקים מספיק… ובגלל החום הצוות הקציב שעה שאם לא נתקדם נאלץ להכנס לחדר ניתוח.
אמרתי שאני לא מוותרת- לחצתי ולחצתי, גם כשאוולין אמרה לי ״מנוחה״ המשכתי ללחוץ. וזה כ״כ כאב. אומרים שבזמן הלידה מופרש הורמון שגורם לנו הנשים לשכוח את הכאב כדי שנרצה ללדת שוב- אז אני זוכרת היטב את הכאב העצום, כאילו פושטים לי את העור, אני זוכרת את העשן שיצא לי מהאזניים, הגרון שנקרע מצווחות של בית מטבחיים!!! אני זוכרת היטב!

בשעה 14:19 ב-2.1.2019 כמעט יממה מאז שהגענו למיון יולדות, ארייה קופמן יצאה לאוויר העולם- באיחור אופנתי יש לומר! 💖


הכאב נעלם לגמריייי, כאילו לא היה, נדמה שהעולם עמד מלכת, היא הונחה עליי לזמן קצר כי היו חייבים לקחת אותה מהר לבדיקה משום שהיה לי חום, לה דופק גבוה וכן גם קקי שהיא עשתה במי השפיר מה שנקרא ״מים מקוניאליים״. הרופאים הסיקו שהסיבה לעיכוב המשמעותי בהתקדמות הלידה היה חבל טבור קצר מהרגיל.

לעולם לא אשכח את התחושה של הגוף הקטן והחמים שלה מונח עלי! 💖

לסיכום – זאת לא היתה לידה קלה בכלל אך חשוב לי מאד שתדעו שכל לידה היא שונה. אני מאמינה מאד שההכנה הפיזית והמנטלית שעשיתי במהלך ההריון עזרה לי מאד. אם הייתי מגיעה ללידה ללא ההכנה המנטלית והפיזית ואם לא הייתי לוקחת בחשבון את הגורם שאין לי עליו שליטה (חבל טבור קצר מהרגיל) יש מצב שהלידה הזו היתה הופכת לטראומתית מאוד עבורי. היה לי ממש קשה, הכאב היה עצום, היאוש היה אינסופי , אין לי מושג איך אספתי בכל פעם עוד ועוד כוחות להמשך…

אני מאמינה תמיד שזה הכל ״הקול שבראש״ ומבחינתי היתה לי לידה מושלמת, מיוחדת, עם הרבה רגעים קסומים ומרגשים ואם תשאלו אותי אם הייתי עושה את זה שוב, אז בוודאי, בשמחה ובלי לחשוב פעמיים.

 

שלכם,
מאי